צלצול טלפון. אני כבר יודע מי זו - אשתי, כמו תמיד, כל יום בשמונה בבוקר. כאילו לא הרגע שתיתי איתה את הקפה של הבוקר, וכבר היא מתקשרת.
אני מרים את הטלפון.
"הלו?"
"כן, זו אני" הקול שלה בצד השני, רגוע ומחייך.
"וואו, איזו הפתעה" אני צוחק והיא עונה עם חיוך.
"אתה יודע שאני אוהבת לדעת שהגעת" היא אומרת ואני שומע את החיוך שלה.
"אני אוהב שאת דואגת לי" אני משיב, מחייך חזרה.
"מתי תחזור היום?" היא שואלת.
"מאוחר בייב" אני עונה במן התנצלות,

"טוב, מאמי, אשאיר לך אוכל" היא אומרת.  "תודה בייב" אני עונה, ומנתק.

בדיוק כשאני מנתק את טלפון הדלת נפתחת והמזכירה שלי נכנסת. "יש לך מישהי חדשה שמתחילה היום,זוכר?" היא שואלת, "היא תהיה על תקן עוזרת ותאייש בעיקר את הדלפק, בכל מקרה היא תגיע בשעה תשע."
אני לא מתלהב. "סבבה," עונה בקול די אפטי, ומתמקד שוב במסך.

אני מניח את הטלפון בצד, מחזיר את המבט למסך המחשב. היום צפוי להיות אחד הימים העמוסים ביותר -פגישה אחרי פגישה, שיחות, החלטות, דוחות שמצטברים בלי הפסקה.

הכל זז מהר, ואני עם הראש בתוך המשימות. מחלקת שיווק, לקוחות, אסטרטגיה - אין רגע לנשום. המשרד מלא בטלפונים, הדפסות, אנשים שמגיעים ונכנסים בלי להודיע מראש.

אני פותח את היומן וזורק מבט מהיר: פגישה עם לקוח חשוב בשעה אחת, אחריה ישיבת הנהלה, אחר כך שיחת ועידה עם הסניף בחו"ל.

למרות הלחץ, אני יודע איך להתנהל. אני הבוס כאן, זה התפקיד שלי - לשמור על הקצב, לשלוט בקצב, להוביל.

השעה מתקרבת לתשע, ואני שומע את דפיקות הדלת הקלות. המזכירה פותחת את הדלת ומביאה איתה בחורה צעירה, עם מבט ביישני וקצת מתוח.

"זו.. מיכל" היא אומרת, "העובדת החדשה"

אני עומד, משקשק קלות את הראש, מנסה להסתיר את חוסר ההתלהבות, אבל משהו במבט שלה תופס אותי. יש בה תערובת של ביישנות ושל משהו לא צפוי, שמזכיר לי שגם בתוך השגרה יש עוד פינות לא מוכרות.

"נעים להכיר" אני אומר בקול רגוע, אני קם מהכיסא, מתקרב אליה ומושיט את ידי "ברוכה הבאה".

היא לוחצת את ידי בעדינות, ומבטה נצמד לעיניי. אני מרגיש את השקט שנוצר לרגע, כאילו משהו חדש מתחיל להתהוות.

"אני כאן כדי לעזור בכל מה שצריך" היא אומרת, קול קצת נמוך, כמעט לחש.

אני מחייך לעצמי. אני אוהבת אותן כאלו… ביישניות.

אני קם מהכיסא, מתכונן לפגישה הבאה, עובר דרך הדלפק, איפה שמיכל יושבת.
החיוך שלה פוגש אותי ישר, מבט ביישני, מלטף את כל החושים.
לפתע, אני מרגיש זרם חם מתפשט בי, גלי עוררות שלא צפיתי להם מתעוררים פתאום. הגוף מגיב בלי לשאול, וזה מורגש היטב.
אני נעצר לרגע, מנסה לשמור על קור רוח, אבל לא מצליח להסתיר את התחושה הפנימית שהולכת וגדלה.
היא ממשיכה לחייך, אולי אפילו מבחינה, או אולי לא. אני מחזיר לה חיוך עמום, מתמודד עם הגלים שנכפים עלי, וממשיך בדרכי לפגישה, מלא מחשבות אחרות. איך לעזאזל אני אמור להיות בפגישה הזו עם זין עומד???

כל הפגישה לא הצלחתי להתרכז. הראש שלי רץ לאיזו נקודה אחרת, ופה ואני מודה לעצמי, הזין שלי עשה מה שלא צפיתי, התעורר בלי שום סיבה הגיונית. לא הבנתי למה הגוף שלי מגיב ככה אליה, אל מיכל הזאת, שנראית כל כך ביישנית, כל כך לא קשורה לעולם הזה של העסק, הדוחות והפגישות.שלי.

ניסיתי להתנער מהמחשבות האלה, להחזיר את עצמי למרכז, להתרכז במה שאני צריך לעשות - לחתום על חוזים, לנהל שיחות, לפתור בעיות. אבל בכל פעם שהעיניים שלי התמקדו במסך או בניירת, התמונה שלה ריחפה לי מול העיניים, חיוך קטן, מבט מתוח.

בסוף היום סגרתי את המחשב, הנפתי את ידי לשלום לצוות ויצאתי מהמשרד. רציתי לסיים כבר, להניח את הראש על הכרית, ולשכוח מהיום הארוך והמסובך.

למחרת בבוקר הגעתי מוקדם, מלא תקוות לראות אותה כבר במקום, להתחיל את היום החדש עם קצת רענון. אבל כשהגעתי - היא לא הייתה שם. חשבתי שזה מוקדם מדי, הרי היא מתחילה רק בעוד שעה.

הלכתי למשרד שלי, ואז הבחנתי במשהו מוזר - הדלת פתוחה. אני בטוח שלא השארתי אותה ככה. התקרבתי לאט, סקרן ומשהו קטן בלב זז.

נכנסתי פנימה, והיא הייתה שם - מיכל, עם הגב אליי, עומדת מול השולחן. הרמתי גבה, התבוננתי בה לרגע. התחת שלה תפס אותי בלי רחמים - הפלחים שלה היו מושלמים, וכבר התחלתי להפעיל בראש סרטים של דברים שהייתי יכול לעשות עם התחת הזה.

הרגשתי איך משהו בגרון מתכווץ, כאילו היא מעירה בי תאווה ישנה שאני לא מוכן להודות בה. נגעתי בגרוני, מכחכך אותו באצבעותי, מנסה לשלוט בעצמי.

ואז היא נבהלה, הסתובבה במהירות, מבטה פגש את שלי. העיניים שלה היו גדולות, רועדות, מלאות בלבול ופחד.

"בוקר טוב" אמרתי בקול נמוך, מלא שליטה.

היא ענתה בלחישה, "בוקר טוב" אבל הצלחתי לראות את הרעד בגופה.

היא מלמלה, "אמממ השארתי לך אמממ את התיקיות של הפגישות להיום..."

הבטתי בה, התקרבתי עוד קצת. היא נזהרה, הייתה ברור שהיא מרגישה סכנה מתקרבת - ובצדק.

אני עומד ממש מולה, מרגיש את הניחוח העדין שלה באוויר, כמו משב רוח שמלטף את העור. היא נושמת בקצב מהיר, והמתח בינינו כמעט מוחשי. הגוף שלי מגיב, ואני יודע שגם היא מרגישה את זה - אותו מתח, אותה אנרגיה חשמלית.

"את מרגישה את זה, נכון?" אני שואל בקול נמוך, כמעט לחש, שומר על שליטה מוחלטת.

היא לא עונה, רק מהנהנת קלות, מבטה נע בין פחד לסקרנות, משהו בתוכה נאבק.

היד שלי מתקרבת אל זווית הצוואר שלה, מחממת את העור שלה בעדינות, שוברת את הקיר שהיא בנתה מסביב לעצמה.

"לברוח? את יכולה" אני אומר, "אבל אני מקווה שתבחרי להישאר"

אני רואה את המאבק בעיניים שלה, את הניסיון לאסוף את האומץ. ואז, כשמביט אל עיניה, אני מרגיש שמשהו משתנה. היא מתחילה להיסגר, אבל באותו רגע נשמתה נמסה.

זה בדיוק הרגע שאני מחכה לו.

שחררתי את המתח, צעד אחורה במכוון, נותן לה לנשום, לתת לה להרגיש שיש לה את האפשרות להחליט - לפחות בינתיים. אני אוהב לשלוט, לשלוט בכל פרט, אבל גם יודע שצריך לדעת מתי ללחוץ ומתי לשחרר, כדי לשמור על הכוח בידיים שלי. היא ביקשה סליחה ויצאה המהירות מהמשרד שלי.

ניסיתי להתרכז בעבודה, לפתור את הבעיות של היום, להתקדם במשימות, אבל לא הצלחתי. המחשבות על מיכל פשוט לא רצו להשתחרר. כל משפט, כל חיוך קטן שלה חזרו אלי, מגרדים בראש.

לא יכולתי להתאפק יותר.

הרמתי את הטלפון, הקשבתי לצלצול הקצר לפני שהקול שלה נשמע, רגוע ונעים:
"מיכל, יכולה להגיע למשרד שלי בבקשה?"

"כן, בטח" היא ענתה בלי היסוס.

כמה דקות אחרי זה, דפיקות קלות נשמעו בדלת.

הדפיקות הקלות על הדלת גרמו לי לחייך לעצמי. היא כאן.
"הכנסי" אמרתי בקול רגוע, אפילו אדיש, אבל הזין שלי- הוא היה דרוך.

היא פסעה פנימה, נסגרת מאחוריה. העיניים שלי סרקו אותה מלמעלה למטה, לא ממהר לדבר. רציתי לראות איך היא תזוז באי הנוחות הזו, איך היא תתפתל בשתיקה.

"מיכל" פניתי אליה, "תתקרבי".
היא צעדה אל השולחן שלי, אצבעותיה מחזיקות קלסר, כאילו זה מגן. חייכתי - מעניין כמה זמן היא תוכל להחזיק אותו בינינו.

הנחתי מרפק על השולחן, מתבונן ישר בעיניים שלה.
"תגידי… את תמיד רועדת כשאת מדברת, או שזה רק איתי?" שאלתי, בכוונה משאיר פתח לפרשנות.

היא בלעה רוק. "אני… פשוט…"
לא נתתי לה לסיים. קמתי מהכיסא, איטי, מודד כל צעד לכיוונה. כשהייתי ממש מולה, לקחתי את הקלסר מהיד שלה והנחתי אותו בצד. עכשיו כבר לא היה שום דבר בינינו.

הריח שלה, הנשימה המהירה, הדרך שבה היא הורידה את המבט - הכול שידר לי דבר אחד: היא יודעת בדיוק מה אני. היא מרגישה את זה. והאמת? זה רק הדליק אותי יותר.

הושטתי יד והרמתי בעדינות את הסנטר שלה, מאלץ אותה להסתכל עליי. "אני אוהב שמסתכלים עליי כשאני מדבר" אמרתי בשקט, כמעט לוחש. ראיתי את העיניים שלה מתרחבות.

לא נגעתי בה יותר. רק נתתי לה לעמוד שם, עם המתח, עם הידיעה שאני יכול - אבל בוחר מתי.

היא עמדה שם, מבטה כלוא בשלי, לא מנסה להשתחרר מהאחיזה העדינה בסנטר.
הרגשתי את הנשימה שלה מתקצרת, את המתח זורם ממנה אליי כמו זרם חשמלי.

"אני רוצה לראות משהו" אמרתי לאט, נותן לכל מילה ליפול במדויק.
שחררתי את הסנטר שלה, אבל נשארתי קרוב. "תסובבי אליי את הגב"

היא היססה רגע, אבל אז עשתה חצי צעד, מסתובבת.
החצאית שלה זזה קלות, חושפת טיפה יותר ממה שכנראה התכוונה. חייכתי לעצמי - היא אולי לא אומרת מילה, אבל הגוף שלה כבר מדבר בשפה שלי.

נעמדתי מאחוריה, מצמצם את המרחק עד שהרגישה את החום שלי. לא נגעתי בה מיד - רק עמדתי קרוב מספיק כדי שהאוויר בינינו יתחמם.
"את מרגישה את זה?" לחשתי קרוב לאוזן שלה. הזקפה שלי התנגשה בה.
היא הנהנה בשקט.

הנחתי יד אחת על המותן שלה, והאחרת חלפה קלות על זרועה, כמעט בלי מגע, רק כדי לראות איך היא מגיבה.
היא עצרה את הנשימה לרגע, ואז שחררה אותה לאט.

"אני אוהב כששולטים בקצב" אמרתי, "אבל אני גם אוהב לדעת שמבינים מי קובע כאן"
החזקתי את המותן שלה חזק יותר, גורם לה להרגיש את הכוח שלי, ואז - שחררתי.

"זה מספיק להיום" אמרתי, חוזר לשבת. "את יכולה ללכת".

ראיתי איך היא מסתובבת אליי, מבולבלת, לחיים סמוקות, ובלי לומר מילה יוצאת מהחדר.
החיוך שלי נשאר - היא כבר בפנים, גם אם היא עוד לא יודעת כמה.

 

 

הבוקר התחיל רגיל, אבל המחשבות עליה חזרו אליי מהר מדי.
הזיכרון של המבט שלה אתמול, האופן שבו הגוף שלה נמתח כשהתקרבתי -זה נשאר לי חזק מדי בשביל להתעלם.

הסתובבתי על הכיסא, הבטתי החוצה דרך החלון, אבל בעצם דמיינתי אותה.
כבר ידעתי -היום אני אקח את זה שלב אחד קדימה.

בשעה עשר בדיוק הרמתי את הטלפון הפנימי.
"קפה למשרד שלי, בבקשה" אמרתי, בכוונה לא לציין את שמה. רציתי לראות אם היא זו שתגיע.

חמש דקות אחר כך - דפיקה בדלת.
"כן" עניתי, והיא נכנסה. החולצה הלבנה שלה תחובה בחצאית כהה, שיער אסוף, שפתיים מבריקות.
המבט שלה היה ניטרלי לכאורה, אבל הרגשתי את ההיסוס הקל בצעד שלה.

היא הניחה את הקפה על השולחן.
"תסגרי את הדלת" אמרתי בקול רגוע, כמעט יומיומי.
היא הסתובבה וסגרה, ואז חזרה לעמוד מולי.

החדר השתתק לרגע.
"מה שלומך הבוקר, מיכל?" שאלתי, מתבונן בה מלמעלה עד למטה.
"טוב… תודה" ענתה, ידיים משולבות לפניה - תנועה הגנתית.

קמתי ממקומי, צעדתי אליה לאט. כל צעד שלי גרם לה ליישר את הגב עוד קצת.
עמדתי מולה, כל כך קרוב עד שהרגישה את החום שלי.
"אני רוצה לראות אם את למדת משהו מאתמול" אמרתי בשקט, נועל אותה במבט.

הושטתי יד, הזזתי קווצת שיער סוררת מהפנים שלה, ואז נתתי לאצבעותיי להישאר שם, ללטף את הלחי.
היא בלעה רוק, העיניים שלה נשארו נעוצות בשלי.

"אם אגיד לך מה לעשות עכשיו, תעשי?" שאלתי, בלי לחייך.
היא שתקה חצי שנייה, ואז לחשה: "כן."

החיוך האיטי שלי חזר.
"יפה," אמרתי, "אז נתחיל פשוט."

היא עומדת מולי, נושמת קצת יותר מהר, ואני מרגיש את זה -הרעד הקטן בקצות האצבעות שלה, איך הכתפיים שלה זזות קלות בכל שאיפה.
אני מותח את הרגע בכוונה. נותן לה להרגיש את השתיקה, את ההמתנה.

"תרימי מבט," אני אומר בקול יציב, לא חזק - אבל עם משקל של פקודה.
היא מרימה את הראש לאט, העיניים שלה נפגשות בשלי, ואני מחזיק אותן שם. לא מאפשר לה לברוח.
העיניים שלה מלאות סקרנות… וגם פחד קטן. שילוב מושלם.

אני שולח יד קדימה, עובר עם האצבעות בקו הלסת שלה, ואז מחליק אותן לאט מאחורי האוזן. היא לא זזה. אפילו לא נושמת.
אני מרגיש את המתח בשרירים שלה.
"יפה…" אני לוחש, כמעט לעצמי.

אני מחליט לבדוק עד כמה היא מוכנה לשתף פעולה.
"סובבי גב אליי," אני אומר.
היא מסתובבת מיד.
אני מתקרב, עומד ממש מאחוריה, קרוב מספיק כדי שהיא תרגיש את החום שלי דרך הבגדים.
ידי מחליקה במורד זרועה, עוצרת במותן, נשענת שם.
אני שומע את הנשימה שלה משתנה שוב - קצת יותר כבדה, קצת פחות נשלטת.

"אני אוהב ככה" אני אומר בשקט, "כשאת יודעת לחכות… לא לרוץ. לתת לי לקבוע את הקצב."
אני מעביר את היד השנייה קדימה, כמעט נוגע - ואז עוצר, משאיר מרחק של סנטימטרים, רק כדי לגרום לה לרצות את המגע הזה עוד יותר.

אני לא אומר הרבה- לא צריך. השתיקה עושה את שלה. אני רואה בכתף שלה את המתח, את איך שהיא לא יודעת אם לברוח או להישאר.
אני מותח את ההמתנה בכוונה.

אז אני מקרב אותה עוד קצת אליי, מרגיש איך היא נצמדת לי לגמרי. הזקפה שלי כבר לחוצה נגדה, ואני יודע שהיא מרגישה.
היא עוצמת עיניים.
"עיניים פתוחות," אני לוחש לה, לא בקשה-פקודה.

היא מצייתת, ואני מחייך לעצמי. היא מתחילה להבין מי שולט פה.

אני עומד קרוב אליה, נשימתי מתחברת לנשימה שלה, ומרגיש את הלחות הקלה על העור של ידיי.
האוויר מלא בריח העור שלה, בתערובת של עצבנות והתרגשות, והלב שלי דופק חזק, לא רק בגלל השליטה, אלא בגלל המשיכה האמתית שאני מרגיש.

ידיי מחליקות לאט על הגב שלה, מטפסות עד צווארה, שם אני לוחש שוב, בקול עמוק, כמעט רוגש:
"את יודעת שזה שלי, נכון?"

היא לא משיבה במילים, רק מרגישה את המגע שלי, את המשיכה שאי אפשר להתעלם ממנה.
אני מוריד יד אחת אל מותניה, לוחץ קלות, מרגיש איך הגוף שלה מתחמם, איך היא נשברת באיטיות.

הרגע הזה, שבו אני רואה איך היא מוותרת על כל הפחד והספק, מפנה מקום לרצון - הוא מה שמדליק אותי באמת.
אני מתכופף אליה, נושם את נשימת הפה שלה, שומע את הדפיקות המואצות של ליבה.

הידיים שלי מחפשות עוד מקום לגעת, לגלות, ואני יודע שזו רק ההתחלה של המשחק שלנו.

אני מוריד את כפתור החולצה שלה באיטיות, לוחש לה באוזן, "את שייכת לי עכשיו"

העור שלה מתגבש תחת מגעי, היא רועדת קלות, ואני יודע שהיא מחכה שאקח את השליטה המלאה.

אני מוצא את הדרך להוביל את הרגע, שולט בקצב, במגע, בכל נגיעה, ועם כל שנייה אני רואה איך היא מתמסרת, לא רק לגוף, אלא גם לנשמה שלי.

אני מסובב אותה חזרה אליי, עם הפנים, היא יפה, סקסית מסתכלת עליי ואז על הבליטה במכנסיים שלי.

היא מחזירה את עינייה אליי "אהבת?" היא מהנהנת.

אני פותח כפתור נוסף בחולצתה.

ועוד אחד.

עד שהחולצה פתוחה לגמרי, החזייה שלה שחורה תחרה ואני יכול לראות את הפטמות הזקורות שלה דרכה.

אני שולח יד לפטמה ומעל החזייה מלטף עם האצבע.

ואת את הפטמה השניה.

היא מגיבה לי באנחה קלה. "לא אמרתי שמותר להפיק צליל"  היא בולעת רוק ומסתכלת עליי.

בשתי ידיי אני תופס את החזייה שלה ומוריד אותה בחוזקה למטה, לא קורע אותה, רק חושף את השדיים המושלמים שלה. 

פאק, איך אני אמור להתאפק?

אני מתקרב עם הפה ונושק לפטמה, מלקק אותה "טעימה כמו שחשבתי" אני אומר והיא מתפתלת

הידיים שלי נוגעות בכתפיים שלה, אני דוחף בעדינות אך בהחלטיות.
"מיכל," אני אומר בקול עמוק ומפקח, "תרדי לרצפה."

מבטה משתנה לרגע, מבולבלת אבל פקודה כזו לא ניתנת לערעור.
היא מתכופפת לאט, כורעת ברך אחת, ואז יורדת למטה לגמרי, מביטה אליי מלמעלה בעיניים מלאות ציפייה.
אני עומד מולה, רואה איך המתח בשרירים שלה מתרכך.

"תפתחי את המכנסיים שלי" אני מצווה, הקול שלי נמוך, מלא בכוח שלא משתמע לשתי פנים.

היא לא מהססת, הידיים שלה רועדות קלות כשהיא מתחילה לפתוח את הכפתורים, לא מצליחה להסיר את המבט ממני.

הסקרנות והחשק שלה נראים לעין, ואני יודע שהיא כבר שבויה בידי.

היא פותחת את המכנסיים לאט, חושפת אותי לאט, מגרה אותי עם כל תנועה איטית ומודעת.

אני מתרומם מעט, מרגיש את הזקפה שלי מתוחה ומתנשאת, כל כך חם, כל כך בלתי נשלט.

"עכשיו את התחתונים מיכל" אני ממשיך והיא עושה מה שאני אומר "ילדה טובה". היא לא מגיבה.

הזין שלי מול הפנים שלה, זקור, קשה כמו אבן "תגידי, מיכל," אני שואל בקול נמוך, כמעט לוחש, "את תמיד כזו… ממושמעת?" היא מהנהנת, מרצה אותי כמו שאני אוהב.

"תתפסי אותו" אני מורה לה והיא תופסת את הזין שלי ביד אחת, המגע הראשוני שלה גורם לזין שלי להתקשות אף יותר, הזרמים בזין שלי משתוללים.

"עכשיו תירקי עליו" הפעם אמרתי ביותר אסרטיביות, היא ירקה "תרטיבי אותו" היא שמה את היד חזרה על הזין "לא לא לא" אמרתי "לא עם היד" היא הסתכלה עליי מלמטה כמו כלבלב אבוד "תפתחי פה גדול",

היא פתחה את הפה "קחי אותו" אמרתי לה ובלי הכנה מראש דחפתי לה את הזין שלי לתוך הפה "פאקקקק" 

העיניים שלה מביטות בי, קצת נבוכות אבל מלאות רצון.

"קחי את זה לאט," אני אומר בקול רגוע אך תקיף.

הידיים שלי נוגעות בראש שלה, אני מראה לה את הקצב.

היא צייתנית ואני רוצה יותר ממנה.

אני מראה לה את הקצב,דוחף את הזין שלי סנטימטר אחר סנטימטר, רוצה שהיא תרגיש את כולי והיא מרגישה כל תנועה, לומדת אותה, מתמסרת לרגע כמו תלמידה חרוצה שמפחדת לאכזב.

הזין שלי נכנס ויוצא מהפה שלה בלי הפסקה, היא מקבלת אותו עמוק יותר בלי להתלונן, "פאק, ידעתי שתהיי טובה בזה" ובאותו נשימה היא נחנקת על הזין שלי כשאני מגיע לגרון שלה, אני ממש יכול לראות את הבליטה של הזין שלי בגרון שלה "איזו יפה את ככה" אני אומר לה.

היא לא מנסה להוביל, לא מנסה להפתיע.
כל מה שהיא עושה נובע מתוך רצון לרצות, להוכיח שהיא מבינה בדיוק מה מצופה ממנה.

היא מסתכלת עליי מלמטה, העיניים שלה מלאות דמעות "אל תמהרי" אני אומר, איטי ומדויק. "אני רוצה שתתני לי את מלוא תשומת הלב שלך. רק לי."

היא עוצמת עיניים לשנייה, נושמת עמוק, וכשהן נפתחות שוב -יש בה הכנעה מוחלטת, נקייה, כזו שלא צריכה מילים.

"יפה," אני אומר בקול נמוך.
"שם אני רוצה אותך". היא מבינה את הסיטואציה מהנהנת לאישור.

אני מגביר מהירות, תופס את הראש שלה משני הצדדים ומוריד ומעלה אותה על הזין שלי, הפה שלה הוא רק חור, חור שנולד לספר את הזין שלי, את הפנטזיות שלי.
אני דוחף יותר עמוק, אני מאמין בה, יודע שהיא יכולה לקבל אותו ככה, היא משתעלת על הזין שלי ואני מוציא אותו בבת אחת. אני מתכופף עליה, מרים את הסנטר שלה עם 2 אצבעות כדי שתביט בי "את כזו ילדה טובה" היא שמחה, היא רוצה לחייך אך משהו עוצר אותה, היא אוהבת את זה אך לא רוצה להודות בכך.

"קומי" אני מצווה עליה והיא קמה מיד, השדיים שלה בחוץ ואני צריך להחזיק את עצמי שלא לנשוך כל אחת מהן ולהשאיר עליה סימנים, "שבי" אני מורה אצבע לשולחן שלי מול הכיסא, היא מתיישבת ואני מתיישב על הכיסא מולה, אני מכניס ידיים מתחת לחצאית שלה ומוריד באיטיות את התחתונים שלה, בלי להסתכל, אני יודעת שברגע שאראה את הכוס שלה אני אשתגע, אני לוקח בידי את התחתונים שלה, מריח אותם, פאק הם מריחים טוב "תראי לי מה את שווה" אני שוב אומר בפקודה.

משהו נדלק בה אבל היא עדיין שומרת על פנים כנועות, היא כבר הבינה שזה מה שאני רוצה ממנה, היא מפסקת את רגליה והזין שלי כבר מגיב בהתאם, הכוס שלה מוצג בפניי, חלק עם פס קצר לאורכו, "תגעי בעצמך" אני מורה לה והיא מתחילה עם אצבע אחת ללטף את הכוס שלה מולי, הזין שלי כבר מטפטף מתחת לשולחן, מעולם לא הייתי מגורה ככה, היא מתעכבת בדגדגן שלי, מענגת את עצמה, אני לא מעז לגעת בזין שלי כי אני יודעת שאגמור בשניה שאגע "תפתחי אותו" אני אומר בקול נמוך והיא עם שתי ידיה פותחת את הכוס שלה, מציגה לי אותו לראווה, הוא רטוב, חלק וורוד, "תגרמי לעצמך לגמור" שוב בציווי אני אומר והיא עולה עם האצבעות שלה לדגדגן ומתחילה לשפשף אותו, היא בולעת גניחות כדי שלא ישמעו אבל אני רוצה שישמעו אותה, האגן שלה מתעקל בהנאה ואני מחליט להצטרף.

אני חודר לתוכה עם אצבע "פאק.. כמה שאת רטובה" אני אומר לה "מוכנה בשבילי" , אני מחדיר עוד אצבע, מזיין אותה עם האצבעות שלי, מדמיין איך הזין שלי ירגיש שם, אני מגביר את המהירות בחדירה וגם היא בהתאם על הדגדגן שלה, הידיים שלי עסוקות, יד אחת חודרת אותה ויד אחת משפשפת את הזין שלי כמו מטורף, אני גונחת בשקט "תגמרי. עכשיו." אני אומר בקול עמוק ומשתדל שלא תשמע את ההנאה בקול שלי, היא פותחת את הכוס שלה אפילו יותר הדגדגן שלה בולט לי מול העיניים ואני מת לטעום, אבל עוד לא, לא עכשיו אני אומר לעצמי "עכשיו!" אני מגביר את הקול ואומר לה לגמור תוך כדי שהאצבעות שלי בתוכה ותוך כמה שניות זרמים מתחילים להשפריץ מהכוס שלה, אני מוציא את האצבעות, נותן לה להשפריץ את חייה, היא לא מפסיקה לזוז על השולחן שלי, גל אחרי גל של אורגזמה ממלאות אותה, והשולחן שלי מלא בנוזלים שלה "פאקקק" אני לא מתאפק, היא עדיין של השולחן שלי עם רגליים פתוחות, מתנשפת,  אני מחזיק את הזין שלי מול הכוס הרטוב שלה, זרמים של שפיך עולים לאורך הזין שלי עד שאני גומר על הכוס שלה, פאק, כמה יצא לי, כל הכוס שלה מלא בשפיף שלי.

היא יורדת מהשולחן, "יש לך אולי מגבון?" היא שואלת בעדינות, אני מתקרב אליה "את לא מנקה אותי" אני אומר בלחש "שימי את התחתונים שלך על השפיך שלי, אני רוצה שתסתובבי איתי כל היום" והיא עושה בדיוק מה שאמרתי לה.

היא מאורגנת, גם אני, בלי מילים היא באה לצאת מהמשרד שלי "היית נהדרת" קול עולה מהרמקול של הטלפון שלי וגורם לה לעצור לפני שהיא פותחת את הדלת, היא מסתובבת "מה זה?" היא שואלת ופאניקה עוטפת אותה "אשתי, תגידי שלום".